חזון המשורר האלוהי 1 - מסע בכתבי הרב קוק
מאמר ראשון
"פועלת היא נפש החיה של האדם תמיד, בכל כוח הודה והדרה.
היא חושבת, מציירת, משתוקקת ומדמה, רושמת רשימותיה בלא הרף על כל היש.
אין להפריע מעשיה ברב עמל, לא עמל גופני ולא רוחני,
אין להלאות עדינת עולם בעבודת פרך.
להתרחב, להתעלס בעפיפות חייה הפנימיים, היא מצואה,
ודרך זו מוכרחת היא למצא, ותמצא.
כל קירות הברזל, שיעכבו מהלכה, בזרע עזה תשברם."
(שמונה קבצים ב, לו)
אנו פותחים בהפניית המבט אל נפשו של האדם פנימה. פועלת היא נפש החיה של האדם תמיד. גם כאשר במופעו החיצוני האדם איננו 'פועל', גם כאשר הוא איננו פעיל בעולם המעשה, משהו בתוכו פועל, פועם, דוחף. אני ישנה ולבי ער.
הנשמה תמיד מתפללת. כוח החיים שבאדם תוסס בו כל העת. המימד הנפשי-הרוחני שבו חי בכל רגע, נמצא בתנועה בכל כוח. הלאוּת, השיעמום, האדישות והקשיחות, יכולים להיות רק ביטויים חיצוניים של הנפש, מתוך תסכול, חוסר הבנה אישית, או מגננה, אך לעולם הם לא ישקפו את מה שנמצא בנפש עצמה- שהוא חי וזורם תמיד.
האדם נמצא בתנועה מתמדת, בחיפוש ושאיפה. לאן הוא שואף? מה מניע את האדם לקום בבוקר כדי לצעוד, להשיג, לחתור ולהתקדם? לאן הוא מבקש להגיע?
נפש האדם חושבת, מציירת, משתוקקת ומדמה. כוח היצירה הוא שמניע אותה. המחשבות שעולות באדם ללא הרף, התמונות והדמיונות המלווים אותו, התשוקות הכמוסות והגלויות שמתעוררות בו חדשים לבקרים- כל אלה הם מופעיה של הנפש. עוד לפני שהיא שואפת להגיע למקום כלשהו, היא מבקשת להביע משהו. היא מבקשת לפעול, מבקשת להיות, להתגלות, להופיע. הנפש רוצה לבוא לידי ביטוי, לגלות משהו מסתריה, להציף משהו ממנה אל הרבדים המודעים של האדם- אל ההכרה, הדמיון, הרגש והרצון.
ועוד רוצה הנפש, לרשום את רשימותיה בלא הרף, כלפי העולם שמחוץ לה, על כל היש. לעשות רושם משלה בעולם, לטבוע את חותמה - דרך צינור הדיבור, ודרך כלי המעשה. לא רק להיות, אלא להיות יותר, ליצור. הפעולה ב'יש', יש בה משהו מממש. יש בה הופעה מלאה עוד יותר של כל מה שכמוס ורוצה להתגלות. היא לא רק הכרה או תובנה, אלא גם ביטוי של ממש במציאות.
'אין להפריע מעשיה ברב עמל'. אנו עוברים מן התיאור אל ההנחיה, המתבקשת ממנו. כמחנכים לילדינו או לתלמידנו, או כמחנכים לעצמנו, אנו קרואים שלא לחסום, לא להפריע ולא להרוס. ה'עמל' המדובר הוא כנראה כזה המבקש להילחם בדחפיה של הנפש, או אולי לשאוב את כוחותיה ולמקד אותם במאמצים זרים לה. זו יכולה להיות תביעה חינוכית או אישית למהלכים נפשיים שאינם מתאימים לה, או שהיא אינה נזקקת להם. גם מאמץ גופני עלול לדרוש הרבה מיקוד נפשי.
לא כל עמל הוא עמל שלילי. יש עמל שהוא טוב לנפש, ואחריו היא תחוש רעננה יותר ומלאת כוחות. יש, למשל, עמל גופני שמסוגל לחדש ולהעצים את כוחות הגוף והנפש. אבל כשהמאמץ הגופני אינו קשוב למה שהגוף זקוק לו- הוא מוביל לשבירה ולא לצמיחה. הוא מכלה את כוחות הגוף ואת כוחות הנפש עמם. וכמותו העמל הנפשי. יש עמל שמאתגר את הנפש כדי להוביל אותה לשאיבה של אנרגיות חדשות, ויש עמל שאיננו קשוב לה, ורק סוחט את כוחותיה. זהו עמל מפרך, עבודת פרך השוברת את האדם, עמל מתיש ומַלאה.
והנפש, היא נועדה להתרחב ולהתעצם. זהו ייעודה הפנימי, המהותי. להתעלס בעפיפות חייה הפנימיים היא מצואה. עמל שוחק שכזה עלול לחספס את עדינותה, עלול לחסום ולהבריח אותה עמוק פנימה, למנוע באופן זמני את הופעתה- אך אף פעם לא לכבות את כוחות החיים הפועמים בה. כי כוחות היצירה שבה, הם יצר החיים בעצמו, הם השאיפה להיות עוד ועוד, לממש את השליחות האישית שלה, הקוראת מתוכה פנימה. דרך זו של הנפש היא מנוע הקיום שלה, היא פשר כל התשוקות והחרדות, הכישרונות והכישלונות. ולכן דרך זו מוכרחת היא להימצא, ותימצא. גם אם היא תידחק לתקופה מה עמוק פנימה, גם אם היא תיכווה או תותש במערכות מפגשיה עם העולם, כעבור זמן יתעורר מחדש הדחף העמוק שבה ויחפש שוב את נתיביו. אם את הנתיב הטבעי יחסמו בפניה, היא תדע לבנות את נתיביה בדרכיה שלה- במרד, בפורקן, בהתנסויות כאלה ובהתנסויות אחרות. קירות הברזל שיציבו מחנכים שונים, או קירות הברזל שיציב האדם לעצמו, לא יוכלו לעצור את כוח החיים בעצמו. המודעות האישית והחינוכית לקיומה של הנפש, לפעולתה המתמיד, לדרך האישית שלה, תביא להשלמה שבמעשה עם המסע שקיים בכל אופן, עם המסע שהחל מלידה ודוחף קדימה בכל רגע נוסף של חיים. מודעות כזו תמנע לא מעט חיכוכים ותסכולים, ותוסיף הרבה הבנה וקשר. היא תחבר את האדם אל עצמו ואל נשמתו.
שאלות למחשבה ודיון:
אילו סכנות עלולות להיות לגישה האישית והחינוכית שעולה מן הפסקה?
מה בין מה שתואר כאן לביטוי המערבי 'מימוש עצמי'?
איפה נמצא הקב"ה בפסקה הזו? מדוע הוא לא מוזכר? היכן הוא משתלב?
