חוץ מאחר - סיפורו של אלישע בן אבויה בראי הבבלי והירושלמי

אלישע בן אבויה, מחכמי ישראל בדור השלישי של התנאים, רבו של ר' מאיר, תלמיד חבר של רבי עקיבא, ידוע בעיקר בשמו הנרדף – "אחר"[1]. הגמרא מספרת כי ארבעה חכמים נכנסו לפרד"ס, ניסו לגעת ולהשיג בתורות הסוד, וכל אחד מהם חווה את המפגש הזה בצורה אחרת:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

מעמד מסתורי זה, ובמיוחד תיאור מה שקרה לאלישע בן אבויה הביא עימו כמה וכמה נסיונות פירוש ונימוק למה שקרה לו.

לא זו בלבד שאלישע בן אבויה עזב את התורה, לפי הירושלמי הוא חצה את הכביש לצד הרומאי, והרג תלמידי חכמים רבים, בנסיונו להכחיד את עולם התורה[2].

עם כל זה, כפי שנראה, היה עדיין אחד שהאמין בו – תלמידו רבי מאיר. על יחסיהם המיוחדים, ועל דמותו המסובכת של אלישע בן אבויה, אותה כבר ניסו רבים וטובים להסביר, ננסה לעמוד.

נתחיל בסיפור על פי גרסתו הבבלית. הגמרא מתחילה בתיאור שאולי הוא הקרוב ביותר למה שהברייתא תיארה – מה קרה ב – "פרדס"?

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל (ראה מיטטרון שקיבל רשות לשבת לכתוב זכויות ישראל), אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא (הוציאו את מיטטרון והיכוהו בשבטי אש). אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? (מדוע לא קמת לפני אלישע בן אבויה?)איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר (קיבל רשות למחוק זכויותיו של אחר כי חשב שיש שתי רשויות), יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג'+) שובו בנים שובבים - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא[3] מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא (אמר אלישע: הואיל וגורשתי מהעולם הבא, אהנה בעולם הזה). נפק אחר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? - עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא. (עקר צנון מהערוגה בשבת ונתן לה)

לפי תיאור זה, המתאר מה ראה אלישע בן אבויה בביקורו הלא מוצלח בפרדס, מה שגרם לאלישע בן אבויה לכפור הוא מראה לכאורה של שתי רשויות בשמיים, ואכן ישנם חוקרים שמצביעים על כך שאלישע בן אבויה הושפע ממקורות גנוסטיים שהיו בזמנו.

כך או כך, מה שמשנה לנו הוא סוף הקטע – אלישע שומע בביקורו בפרדס בת קול שיוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! כלומר – כולם יכולים לשוב בתשובה, מלבדך. ובך אתה בעצם נעשה – אחר. מאחר שהבין זאת, החל אלישע בן אבויה, אחר, לרעות בשדות זרים. כשאשה אחת ראתה אותו תובע זונה, שאלה אותו האם איננו אלישע בן אבויה, הרב הגדול? הוא מצידו, עשה מעשה סמלי וכואב, כאשר עקר צנון מערוגה בשבת, כסמל אולי לעקירתו שלו, והראה לה שהוא כבר לא אלישע בן אבויה. הוא אחר.

לכאורה, כאן היה אמור להסתיים הסיפור. גזר דינו נחתם, אין אפשרות לתשובה. אך לא כן הדבר, אדרבה – כאן מופיע הגיבור השני של הסיפור, האנטיתזה של אחר, תלמידו ר' מאיר, וביניהם מתפתחת שיחה למדנית מעניינת שמחולקת לכמה חלקים, נשים לב לכך שאחר הוא זה שפותח ומוביל את השיחה:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה:

אמר ליה: מאי דכתיב (קהלת ז') גם את זה לעמת זה עשה האלהים?

אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - ברא כנגדו, ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות.

אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.

מה פשר הפינג פונג הדרשני הזה?

אחר שואל את ר' מאיר מה פירוש הפסוק "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים". פשט הפסוק לפי הקשרו הוא טוב מול רע בעולם. אולם, ר' מאיר עונה לו תשובה מוזרה – כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו, ואז, במקום להביא כצפוי ניגודים, הוא מביא את הדוגמאות הבאות: הרים וגבעות, ימים ונהרות. מה כאן בדיוק "כנגדו"?

אחר מתריס כנגדו בביטוי ששוב, מצביע על "אחרותו", על עקירותו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך! רבי עקיבא, שהיה גם רבו של אחר, הפך להיות "רבך".

פירושו של רבי עקיבא אם כן היה שונה – וכלל באמת ניגודים: כפי שהקב"ה ברא צדיקים, כך ברא רשעים. גן עדן – גיהנם. ומעבר לכך, יש גם הדדיות ביניהם: לכל אחד מהם יש חלק בגן עדן ובגיהנם, אולם אם הרשע נתחייב והצדיק זכה בדין, זה מקבל חלקו של זה.

קשה שלא לחוש ברמיזה שבדברי אחר, מה עוד שלא נראה שסתם כך הגמרא שמה בפי השניים דיון דרשני בפסוקים. לפני שננסה להבין את עומק הדברים, נמשיך צעד נוסף בדו-שיח, בו הדברים צועקים אף יותר:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה:

מאי דכתיב (איוב כ"ח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז?

אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה.

הפעם הפסוק שמביא אחר הוא "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". פשט הפסוק מדבר כמובן על גדולתה של התורה, ועל כך ששום דבר יקר לא יחליף אותה. פירושו של רבי מאיר קובע שכוונת הפסוק היא לדברי תורה, שקשין לקניה וקלים לאיבוד. אחר, שוב מביא את דברי רבי עקיבא, ואומר – לא! הפסוק מדבר על תלמיד חכם, ואומר, בניגוד גמור לפשט שמנגיד בין התורה לבין הכסף והזהב, שהם דומים, באפשרות התמידית לתקן – כמו שלזכוכית יש תקנה, כך גם לתלמיד חכם שסרח.

מיהו אותו תלמיד חכם שסרח? זהו אלישע בן אבויה כמובן. לאחר שהוא עצמו אומר שיש לו אפשרות לתקן – ממשיך ר' מאיר את הקו ומתקיף כנגדו:

אמר לו: אף אתה חזור בך!

אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר.

סיום זה מלמד אותנו את עומקו של כל הדיון, שנע סביב הציר הזה – אמונתו של ר' מאיר ביכולתו של אחר לשוב בתשובה מחד גיסא, ואבדן האמונה של אלישע בן אבויה מאידך גיסא.

כעת נוכל להבין גם את תחילתו: ר' מאיר, כשמפרש "זה לעומת זה" כהרים וגבעות, נראה שמתכוון אליו ואל אחר, כשהוא, ר' מאיר, הגבעה או הנהר, ורבו, אחר, הוא ההר או הנהר. בכך מנסה ר' מאיר להחזיר לאחר את האמונה בעצמו – כל מה שאני זה ממך. אתה הגדול ואני הקטן.

ר' מאיר, שהיה גם הוא תלמיד של רבי עקיבא, בוודאי ידע לאן אחר חותר, והכיר את פירושו של רבי עקיבא. אחר משתמש בפירוש זה לומר קודם כל – כמו שה' ברא צדיקים, כמוך, הוא ברא רשעים, כמוני. פשוט ככה זה אמור להיות. אנחנו משלימים זה את זה, ואתה מקבל את חלקי בגן עדן.

בשיחה הבאה, האירונית כלכך, אחר מביא את הפסוק שמתאר בדיוק את מה שהוא עצמו עשה – עזב את התורה והחליף אותה. ר' מאיר ממשיך לנסות ואומר, דברי תורה קשים לקניה וקלים לאיבוד – אל תאשים את עצמך! אחר, מנגד, "מרים להנחתה" ואומר שדווקא למדים מכאן שלכל אחד יש אפשרות לתשובה, וכשר' מאיר כמתבקש אומר לו – חזור! עונה אחר – אני לא יכול. שמעתי בת קול.

ר' מאיר מסתבר היה אדם עקשן, ולא ויתר לאחר:

תנו רבנן: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. (אתה יכול לחזור ואני לא)

אמר ליה: אף אתה חזור בך.

אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים - חוץ מאחר.

אחר, כפי שנראה בהרחבה בירושלמי בגרסה מעט שונה, רוכב על סוסו, שמייצג יותר מכל את התרבות הרומאית, בשבת, ור' מאיר מהלך אחריו (מה שמייצג את כל הדו שיח ביניהם).

אחר רואה את ר' מאיר ואומר לו: חזור לאחוריך! הגענו לתחום שבת. ומשמעו – אתה יכול לחזור, אל תלך אחרי. כאן עובר הגבול בינינו. אני לא יכול לחזור.

ר' מאיר, שמזהה באחר את הרצון העמוק לשוב, שוב מפציר בו – אף אתה חזור בך! אך אז שוב משתמש אחר בנשק יום הדין – ו- "מזכיר" לר' מאיר את מה שהוא כבר שמע: כבר שמעתי בת קול שאמרה – שובו בנים שובבים, חוץ מאחר.

בשלב זה נעצור לרגע מהדיון הסוער בין השניים, ונשאל שתי שאלות כאחת:

1. האם יתכן שיש מישהו שאין לו שום סיכוי לשוב בתשובה? הלא כבר ראינו שאף למנשה, מחטיא הרבים, פתח הקב"ה פתח לתשובה! ואם כך, מה פשר בת הקול?

2. אם אכן בת הקול היתה כה מוחלטת, מדוע ר' מאיר ממשיך ומנסה לשכנע אותו?

המהרש"א[4] כותב על כך:

ומיהו הוא לא היה לו להשגיח בכך, כמו שאמר לו רבי מאיר כשחלה – הרי כתוב תשב אנוש עד דכא, ואמרינן אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

כלומר, אמנם הוא שמע בת קול, אולם כבר מוחזקים אנו שיש דעות שאומרות שאין משגיחין בבת קול, ועל כן אחר היה צריך לדעת, כמו שר' מאיר אומר לו, שאין דבר העומד בפני התשובה.

אולם, אם כך הם פני הדברים – מה בכל זאת תפקידה של בת הקול? האם היא מיותרת בסיפור? האם היא נאמרה בכדי שאחר לא יקשיב לה??

העץ יוסף[5] כותב על כך:

ואף דקיימא לן דאין דבר עומד בפני התשובה יש לומר דבת קול זו להכשילו ברוב חטאתיו היה על דבר משגיא לגויים ומכל מקום אילו יהיב אל ליבו ושב ורפא לו.

כלומר, כמו המהרש"א גם העץ יוסף סובר שאין מה שעומד בפני התשובה, ותפקיד בת הקול היא לנסות את אחר על מנת להכשילו. ועדיין היתה לו אפשרות לשוב.

דעתי לא נחה בפירושים אלו. האם הקב"ה מנסה את הרשעים על מנת להכשילם? לדעתי המשך הסיפור רומז למשמעותה של בת הקול בסיפור.

תקפיה, עייליה לבי מדרשא (אחזו בכח ולקחו לבית המדרש).

אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו: (ישעיהו מ"ח) אין שלום אמר ה' לרשעים.

עייליה לבי כנישתא אחריתי (נכנס לבית כנסת אחר), אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו (ירמיהו ב') כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני.

עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר ליה (ירמיהו ד') ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי וגו'.

עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא (כולם אמרו לו פסוקים דומים). לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! - אמר ליה: (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו'. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלהים.

איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי (סכין היה בידו וקרע את התינוק ושילחו לשאר בתי הכנסת).

ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא - הוה קרענא ליה.

ר' מאיר, בייאושו, מנסה להחזיר את אחר למקום ינקותו, למקום בו אולי יצופו רגשותיו וזה מה שיגרום לו לשוב בתשובה[6]. אנו רואים שמשהו מתעורר אצל אחר, קונפליקט פנימי חריף, והוא מצידו, מתחיל לתשאל את התינוקות, דבר שהיה נהוג ונתפס כמין דרך לחזות את העתיד.

הפלא ופלא, כל התינוקות רומזים לו בדיוק את מה שבת הקול רמזה לו – אין סיכוי לתשובה. "אין שלום אמר ה' לרשעים".. "אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני".. "כי תקרעי בפוך עינייך לשוא תתייפי" ועוד כהנה וכהנה, עד שבפסוק האחרון אלישע לא מבין היטב את הילד המגמגם, ובמקום "ולרשע אמר אלוהים" הוא שומע: "ולאלישע אמר אלוהים מה לך לספר חוקי". כאן אחר כבר משתגע לגמרי, ורוצח את התינוק לפי גרסה אחת או רק רוצה לעשות זאת לפי אחרת.

מדוע אחר מגיע למצב נפשי קשה כלכך? מדוע הוא כועס? הרי הוא זה שבחר בדרך זו!

עיון בפסוקים שציטטו לו הילדים מראה שההבנה שלו לא היתה מוכרחת כלל. אמנם, לנו הקוראים, השבויים במהלך הסיפור, קל לשמוע בכל הפסוקים את אמירת בת הקול, אולם אין הדבר כך! עם זאת, יתכן והם רומזים משהו אחר לאחר.

חלק מהפסוקים אפילו בפשט לא אומרים זאת:

· "אין שלום אמר ה' לרשעים[7]" - מפרש רש"י: אין שלום - כלפי שאמר לצדיקים ולבעלי תשובה שלום שלום לרחוק וגו' חזר ואמר אין שלום לרשעים. כלומר – הפוך! למי שמחליט להיות רשע אין שלום.

· "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו[8]" – מבט על המשך הפסוק מראה, וכן מפרשים מצודת דוד ודעת מקרא, שהאמירה היא אמירה ליהודה שלא תתחנף לבנות ברית זרות, מצרים עמון ומואב, כי סופן להיות אויבים. אפשר להבין אמירה כזאת לאדם שעבר לצד הרומאי.

· "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני[9]" – פסוק זה הוא הפסוק היחיד שאכן נשמע דומה לאמירת בת הקול, שאין לאחר פתח לתשובה. אולם, גם זה לא מדויק. כך מפרש רד"ק: כי אם תכבסי - כמו שמכבסין הבגד בנתר ובבורית להעביר ממנו הכתם כן אם תכבסי עצמך ותנקי עצמך כלומר שתשובי בתשובה אע"פי כן אענישך על עונך כל כך הוא רב ועצום והנה כתוב כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי התשובה לזאת השאלה כי על כל פנים אם עשו ישראל שבאותו הדור תשובה היו נושעים מהאויב ולא היה מגלה אות' אבל היו מקבלים עונש עונם הרב בארצם כי יש עון שאינו מכופר בתשובה לבדה אלא עם היסורין שממרקין העון אחר התשובה. ואם כן, אמירה זו באה לומר – אכן, עוונך גדול ודרוש מירוק, אולם אין זה אומר שאין תשובה! מפרשים אחרים הולכים לכיוונים מעט שונים, דעת מקרא כותב שזוהי גוזמא, מצודת דוד כותב שההאשמה כאן היא על עבירות בסתר, אולם אף אחד לא מעלה בדעתו לומר שאין פתח לתשובה.

והחשוב ביותר, הפסוק האחרון: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי[10]". כותב על כך דעת מקרא:

אין לך רשות לספר את חוקי ואתה אינך שומרם!

לא לחינם אחר שמע לא נכון דווקא פסוק זה, ולא רק פסוק זה אלא דווקא במילה "ולרשע". למיטב ידיעתי ישנו עיקרון פסיכולוגי ידוע שנקרא "השלכה". עיקרון זה קובע שאדם שמליך את תחושותיו הפנימיות ואת המבט שלו על העולם על המציאות שמחוצה לו. אני סבור שאלישע בן אבויה רצה לשוב בתשובה, אולם לא האמין שהוא מסוגל. הוא החליף את המילה "ולרשע" במילה "ולאלישע" מכיון שכך ראה את עצמו. לכן הוא כלכך כעס. הוא חיפש את הפתח, אולם הוא היה כלכך משוכנע בתוך תוכו שהוא כבר עבר את הגבול ולא יכול לשוב, שכל דבר פירש כך.

ועדיין – איך אפשר להאשים אותו? הרי הוא שמע בת קול מפורשת! לשם כך נקפוץ קפיצה קטנה לסיפור בירושלמי. אמנם, אין זאת חובה לומר שלשתי הגרסאות אותו מסר, אולם במקרה הספציפי הזה בסיפור נראה לי שניתן להסיק.

בירושלמי לא מסופר לנו על שמיעת בת הקול, אלא מפיו של אלישע בן אבויה עצמו. לקראת סוף הדיון שלו עם ר' מאיר, הוא אומר:

א"ל שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשי' רכוב על סוסי בי"ה שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי.

ישנה לכאורה בעיה אנכרוניסטית קלה בגרסתו של אחר – נראה שאלישע בן אבויה צעיר היה מר' עקיבא שהרי היה תלמידו. ידוע לנו שר' עקיבא היה צעיר בזמן החורבן, ואם כן אלישע בן אבויה, אם בכלל נולד, היה צעיר מאוד בשעת החורבן[11], ובוודאי שעוד לא היה בשלב הכפירה שלו. ואם כן, מה באמת קרה שם? נראה שאלישע בן אבויה לא ממציא לגמרי את הסיפור. הוא אכן עבר בירושלים, אמנם החרבה, שהפכה כבר להיות עיר אלילית, ליד מקום בית המקדש. ומה קרה אז? נשים לב לסמלים המדהימים בקטע קטן זה: הסוס, כפי שראינו מבטא את הרומאיות. לרכב עליו, בשבת, ליד המקום הקדוש ביותר של ישראל, זוהי התרסה שאין כמותה. מצד שני – יש כאן אולי גם משהו אחר. יום כיפור מבטא תשובה. נראה שהשילוב הזה, והמעבר של אלישע בן אבויה במקום שהיה פעם הקדוש ביותר, מעורר אצלו רגשות חזקים ביותר ושאלות נוקבות על השינוי שעשה. ואז – נראה שאת ההכרעה הפנימית שלו מבטאת הגמרא באמצעות "בת קול" שכביכול שמע, יוצאת מבית קודש הקודשים. בוודאי שגם אם לא באמת שמע את בת הקול, כך הוא מאמין שחושבים בשמיים. זה מה שהיה אצלו בראש.

נראה לי לפרש כך גם את הגמרא בבבלי, שהרי פירוש זה הוא המשך ישיר לכל מה שראינו עד כה, בין בשיחתם של ר' מאיר ור' עקיבא ובין אם בהסבר הטעות שלו בפירוש דברי התינוק.

כעת נוכל להבין מדוע ר' מאיר ממשיך ונאבק – הוא מבין שהבעיה היא לא בעיה אובייקטיבית, אלא בעיה סובייקטיבית. אחר איבד את האמונה לא רק בה' אלא גם בעצמו.

ועדיין יש לשאול – מדוע הוא הגיע למצב כזה?

לשם כך נעבור לסיפור בגרסתו הארצישראלית בירושלמי, ממנו כבר ציטטנו כמה קטעים.

ר"מ הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה. עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא אתון ואמרון ליה: הא רבך לבר! (רבך בחוץ!) פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה.

א"ל: מה הויתה דרש יומא דין? (מה אתה דורש ביום זה?)

א"ל ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וכו'

א"ל ומה פתחת ביה?

א"ל ויוסף יי' את כל אשר לאיוב למשנה - שכפל לו את כל ממונו.

אמר ווי דמובדין ולא משכחין (שאבדו ולא משתכחין) עקיבה רבך לא הוה דרש כן!

אלא ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו - בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו.

אמר ליה: ומה הויתה דריש תובן? (מה היית דורש עוד)

א"ל טוב אחרית דבר מראשיתו.

אמר ליה ומה פתחת ביה?

א"ל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו ונתקיימו - הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר, הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו!

אמר ווי דמובדין, ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן!

אלא טוב אחרית דבר מראשיתו - בזמן שהוא טוב מראשיתו.

ברור שהדיון בין השניים גם בגרסתו הירושלמית נסוב סביב נסיונו של ר' מאיר להחזיר את אלישע בן אבויה בתשובה. אולם, יש כאן מימד מעמיק יותר. שלא כמו בבבלי, הויכוח כאן לא נסוב רק סביב השאלה – האם אחר יכול לשוב או לא? אלא סביב השאלה מדוע אחר חש כך. הדיון נכנס עמוק לנבכי נשמתו.

הדיון הראשון הוא על הפסוק מאיוב: "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וכו'[12]". פשט הפסוק כמובן – איוב, אחרי כל הצרות שסבל, יצא נשכר יותר מהמצב בו התחיל. ואכן כך מפרש ר' מאיר, ורומז לאחר שגם הוא יכול לצאת, אחרי הכל, נשכר.

אולם, אחר סובר משהו אחר. שוב, הוא אומר בשם ר' עקיבא - "מראשיתו" לאו משמע יותר מראשיתו אלא בגלל ראשיתו. כלומר – בגלל שהיו לו זכויות מתחילתו זכה לכך. למה הוא רומז?

בדיון השני הדברים חדים יותר. הפסוק הנידון – "טוב אחרית דבר מראשיתו"[13]. ר' מאיר נותן שלושה משלים לדבר:

1. אדם שהוליד בנים בצעירותו ומתו והוליד גם בזקנותו ונתקיימו.

2. אדם שהפסיד בעסקיו בצעירותו ובאחריתו נשתכר.

3. אדם שלמד תורה בצעירותו ושכח, וחזר ולמד בזקנותו וקיים.

מדוע צריך ר' מאיר שלושה משלים? נראה שאחר לא הבין את הרמז בפעם הראשונה, ולכן ר' מאיר, שהמתין לתגובה, חוזר וממשיל משל יותר קרוב, עד שכבר אומר את הדבר עצמו – אחר הוא זה שלמד תורה שהיה צעיר ואבדה, ואם יחזור וילמדנה – יממש את הפסוק – טוב אחרית דבר מראשיתו.

אולם, אחר אינו סובר כך. או ליתר דיוק, סובר שיש משהו אחר שמפריע כאן – ואומר את זה בבירור: "טוב אחרית דבר מראשיתו, בזמן שהוא טוב מראשיתו". כשם שאיוב זכה בסופו מפני זכויות שהיו בו מראשיתו – כך כל אדם, וכך אני, כמה שארצה לשוב בתשובה, יש בי משהו מקולקל מראשיתי. עכשיו כבר מאוחר מדי. יש לי בעיה מהשורש.

ואז, מספר אחר סיפור אחד מונן שקרה בילדותו:

ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולר' אליעזר ולר' יהושע בבית אחר. מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדקין א"ר ליעזר לר' יהושע עד דאינון עסיקין בדידון נעסוק אנן בדידן וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאי' לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.

אמר להן אבויה רבותיי! מה באתם לשרוף את ביתי עלי?? אמרו לו חס ושלום! אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תור' מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש וההר בוער באש עד לב השמים!

אמ' להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו.

לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש.

כלומר, אומר אחר, בגלל שאבא שלי הפריש אותי לתורה מתוך כבוד, הדברים לא יכולים להתקיים בי. לאחר שהדיון מסתיים, הגמרא מנסה בעצמה לברר כיצד אחר הגיע למצב שכזה, ונותנת כמה הסברים. מעניין לראות, שישנו הסבר שאף תומכים בדעתו של אחר:

ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה.

שני ההסברים האחרים קשורים יותר למסורת על הכניסה לפרדס ועל דברים שראה אלישע בן אבויה שלא תאמו את התורה שהוא למד ואת עקרונותיה, וגרמו לכפירתו:

1. אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך.

2. ויש אומ' ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.

כנראה שלאחר שנים, נפגשים השניים בשנית:

לאחר ימים חלה אלישע אתון ואמרון (באו ואמרו) לרבי מאיר הא רבך באיש .

אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש. (הלך לבקרו ומצאו כשהוא חולה)

א"ל לית את חזר בך? (עוד לא חזרת בך?)

א"ל ואין חוזרין מתקבלין. (מי שחוזר בעת חליו לא יתקבל – זה לא חכמה..)

א"ל ולא כן כתיב תשב אנוש עד דכא? עד דיכדוכה של נפש מקבלין.

באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.

מכך שהיו צריכים לבוא ולומר לר' מאיר שאחר גוסס, ניתן ללמוד שר' מאיר התרחק ממנו, אולי מייאוש.

בקטע זה ההבדל הקיצוני בין תפיסותיהם של ר' מאיר ושל אחר בולט – אחר לא מאמין שהוא יכול לשוב בתשובה אף ברגעים הכי קשים שלו, ולעומתו אלישע בן אבויה, אע"פ שלא רואה שאחר שב בתשובה – מאמין בו. מאמין שהקב"ה מקבל שבים מהמקום הכי נמוך שלהם[14].

כעת נוכל להבין את דבריו של אלישע בן אבויה במסכת אבות פרק ד':

אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק...

רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:

דבריו של אלישע בן אבויה מתבררים יפה לאור כל מה שראינו, דעתו היא ש- "הלומד זקן", הוא, אין לו כבר תוחלת, גם אם ילמד יהיה לימודו כדיו כתובה על נייר מחוק, מטושטשת.

מעניין שאת דבריו של רבי מהמשנה הבאה, שרואה את פנימיותו של האדם ומאמין בו יש המשייכים דווקא לר' מאיר. על אף שמספר הגרסאות הגורסות כך מועט ככל הנראה, יוצא לפי זה דבר מעניין ביותר – גם במסכת אבות נתקיים במיסתורין אותו דיון שבין ר' מאיר לרבו, אחר.

_________________________________________________________________________

[1] מעניין שאלישע בן אבויה כבר במשנה נקרא "אחר". הסיפור בבבלי ממשיך לקרוא לו כך, ובירושלמי מחליף לשמו האמיתי כפי שנראה.

[2] על פי הירושלמי, חגיגה ב:א

[3] בכתבי יד: "הואיל ולית ליה תקנה" – מדגיש את הבנתו של אחר שאין לו תקנה.

[4] חידושי אגדות למהרש"א, חגיגה טו.

[5] עץ יוסף, שם,שם

[6] מעניינת ההקבלה בנקודה זו לירושלמי שם גם קורה משהו חשוב כשאחר מגיע למקום קדוש, כפי שנראה בהמשך...

[7] ישעיהו נז,כא

[8] ירמיה ד,ל

[9] ירמיהו ב,כב

[10] תהילים נ, טז

[11] כפי ששם לב ר' יהודה אייזנברג במאמרו על אלישע בן אבויה באתר דעת. וכמו כן מהירושלמי ידוע שר' אליעזר ור' יהושע, מדור החורבן, היו בבריתו. אך לא ברור בני כמה הם היו.

[12] איוב מב, יב

[13] קהלת ז,ח

[14] נראה שמחשבתו זו של ר' מאיר לא היתה נכונה שהרי הסיפור ממשיך בכך שנשרף קברו של אחר. אולם, מעניין הדבר שלבסוף "מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו", נראה שמה שהוא השאיר בעולם מציל אותו לבסוף, ובמילים אחרות – ר' מאיר באירוניה מסויימת לבסוף מצליח להצילו.