הנחת תפילין – כל היום כולו?
במאמר זה נעסוק בשאלת הנחת תפילין במשך כל היום כולו. אמנם בתקופתנו, אנו מכירים שהנחת תפילין מסתכמת בתפילת שחרית (מלבד עדות מסוימות שמניחות בימים מסוימים גם בתפילת מנחה, ואכמ"ל). אך האם היו הדברים כך על פני כל השנים, והאם זהו הציווי החז"לי המקורי? מלבד עצם הציווי מצד ההלכה, יש לעיין בשאלה האם הנוהג בחברה היה שונה ממה שאנו מכירים היום, ואם כן – האם עלינו לשנות את מנהגינו?
עיון בשתי אגדתות, אחת על אלישע בעל כנפיים, ואחת סיפור ממרד בר כוכבא על תושבי ביתר, מראה על מציאות חיים שונה מימינו אנו. שם מתועד שהיו מניחים תפילין גם במשך זמנים שאינם תפילת שחרית. הראשונים נחלקים בהבנת הסיפור על אלישע בעל כנפים, ומתמודדים עם השאלה של: האם הסיפור מעיד על כך שהליכה עם תפילין במשך כל היום כולו היא מצד מידת חסידות, או שמא היא מידת הדין. כמובן שהתשובה לשאלה זו משפיעה גם על ההכרעה ההלכתית, כפי שרואים בבית-יוסף.
משם עברנו לעיון בפסיקת ההלכה למעשה כיום, החל מהרמב"ם, וכלה בפוסקים אחרונים אשר מתמודדים עם הנדון דידן. רוב הפוסקים סוברים שמצד הדין, הנחת תפילין צריכה להיות בזמן קריאת שמע של שחרית, וראוי ללכת איתן כל היום כולו. רק בעל ה'ישועות יעקב' פוסק שיש ללכת עם תפילין במשך כל היום כולו, מצד הדין. ספר 'מעשה רב' מתיר במקרה חשש של יוהרא להניח תפילין של יד בלבד, מתוך הנחה שאותן ניתן לכסות, בשונה מתפילה של ראש. אך מכל מקום, לדידו, יש להשתדל שלא לעשות כן כאשר יש אפשרות להניח אף תפילה של ראש אם היא תהיה קטנה ומכוסה.
לסיכום, כיום נראה שיש לחשוש לטעם שמביאים רוב הפוסקים, והוא אי-נקיות הגוף במשך כל היום כולו, ולכן יש להמשיך ולשנות מהמנהג המקורי ולהניח תפילין רק בזמן תפילת השחרית. מאידך, אם יש אדם אשר מודע לכך שהוא מסוגל להתעטר בתפילין עם נקיות גוף ונפש (בצורה של שיח תורני עמוק למשך היום, יחד עם נקיות הגוף), תבוא עליו הברכה, כל עוד אין חשש ליוהרא. בנוסף, מי שרוצה לקבל על עצמו להניח תפילין שנית במנחה יכול לעשות זאת, ובזה יש פחות חשש ליוהרא.
