על שמחת הנתינה ונתינה מתוך שמחה
הרמב"ם מתייחס אל נושא השמחה בכמה מקומות בספרו הגדול משנה תורה. בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה יח) הוא כותב:
אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
ובהלכות סוכה פרק ח כתב:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.
ובהלכות מגילה פרק ב:
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר (אסתר ט') ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
יש לשים לב היטב לדבריו של הרמב" ם. תחילה מפליא לראות, עד כמה הפילוסוף הרציונליסט, יוצא מגדרו בתיאור השמחה: 'השמחה, בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל עבודה גדולה היא'. לדעתו, אף על פי שבודאי עיקרם של החיים הדתיים צריכים להיות מבוססים על השכל, מכל מקום יש צורך גם בשמחה רגשית. מעבר לכך, הרמב"ם בעקבות חז"ל מכיר בעובדה שכדי לתת ביטוי לרגש השמחה לפרוץ החוצה, יש צורך בפעולות גשמיות כאכילת בשר ושתיית יין, או בריקוד עליז ואף מבדח.
אולם זה רק עניין אחד בשמחה. השמחה, צריכה להביא את האדם לרצון העז לתת לזולת. לפיכך כאשר שמח האדם בחלקו ועורך סעודה של מצוה, לא ייתכן אליבא דהרמב"ם, שלא יעלה בזיכרונו את האנשים שאינם יכולים לשמוח. לאנשים בודדים וחסרי אמצעים, התקופה הקשה והמצערת ביותר בכל השנה היא תקופת החגים. דווקא בתקופה הזאת כאשר רוב האנשים חוגגים בחיק משפחותיהם, חשים האנשים הבודדים והעניים את מחסורם. כלפי שמחה המביאה לידי נתינה מתבטא הרמב"ם בביטויים נלהבים במיוחד: 'שמחה גדולה ומפוארה', 'דומה לשכינה'. ומאידך כלפי אלו שאינם מוכנים לשתף בשמחתם את האחרים מתבטא הרמב"ם בצורה חריפה ביותר: 'שמחת כריסו', 'קלון היא להם'.
בחג הפורים, חג השמחה, תקנו חכמים שלוש מצוות (מתוך ארבע), הקשורות אל עניין השמחה: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים. מעניין, שאנו מוצאים גם בספר נחמיה ( ח, י) שהצבור מצטווה לשלוח מנות 'לאין נכון לו' (למי שאין לו מן המוכן) ביום ראש השנה. ומסתבר, שזה היה נוהג מקובל בימי החגים לשלוח מנות לאנשים שאין להם, ומכאן זה גם הוגדר בחג הפורים כמצווה.
נדמה לי שלשיטת הרמב"ם לא זו בלבד, שראוי לו לאדם שישמח אחרים בזמן שהוא עצמו שמח, אלא שמיניה וביה כאשר אדם משמח אחרים, הוא עצמו נעשה יותר שמח.
