חזון המשורר האלוהי 4 - מסע בכתבי הרב קוק
מאמר רביעי
להיות אדם
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו,
אינו סובל הריסות רוחניות,
אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים.
הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים,
כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם.
אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו,
נשמתו לא תוכל לחסות
כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני,
שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.
(שמונה קבצים א קפד)
מיהו אדם? מה מהותו של אדם? מה מגדיר אותו? ומה מבחין אותו מן השפן? האם ההבחנה בין האדם לשפן מתמצה בהרכב הביולוגי, בחזות, וביכולת הקוגנטיבית? או שלעיתים, גם מי שהוא אדם בגופו ובנתוניו החיצוניים עלול לחיות כשפן? אולי אין מדובר רק בשתי ישויות נפרדות, אלא גם בשכבות אישיות שונות באותה דמות ממש?
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שדיכא בתוכו את הכמיהה, מי שלא פועם בו הרצון האנושי לגעת, בטבע, במהות הדברים, בנפש פנימה. מי שלא העז להסתקרן, לתהות, להקשות. מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו. מי שהחניק את החיפוש, וכבל את התמיהה.
מי שנמנע מכל אלה, הוא מי שחיפש את הביטחון, את היציבות. הוא מי שידע כיצד לשמור על ודאות, הוא מי שהריח את הסכנה שבחיפוש, שצפה את ההרס הרוחני שבעוכרי הערעור, ובחר- בחר בחיים מוּגנים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים. הוא לימד את עצמו כיצד ליצור את הנתק בין אורח חייו לכמיהותיו, בין תודעתו המוצהרת להרהוריו הכמוסים. אין לו בניינים עצמיים. הוא ביטל את האמוּן בעצמו, מחק את שליחותו, בגד בנשמתו. וכמו השפנים, שהסלעים מחסה להם, אינסטינקט ההישרדות הרוחנית מנחה את חייו. הוא מעביר את ימיו היציבים, המוּצלים, במערת הסלע. סומך את אמיתותיו על מוצקותו, עוצם עיניו מכל קרן אור מאיימת, נדרך מכל רעש, נאטם אל מול כל שינוי.
והאדם, היכן האדם שבו?
אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל- לא תהא מסוגלת- לחסות בבניינים לא לו. היא תחוש מרוחקת בין קירות זרים. היא תרגיש את התלישות שבכל צמיחה אישית המטפסת ונתפסת על קירות חיצוניים, ללא שורשים, ללא גזע, ללא חוט שדרה. היא תרגיש נבגדת אל מול כל ניסיון למלא את בארו מבורות של אחרים. היא תדע שאין תחליף למה שהוא מסוגל לשאוב מבארות נשמתו; שאישיות שלמה, יציבה, עצמאית ובהירה, הוא יוכל לבסס רק על בנייניו העצמיים.
ואת הבנינים הללו הוא יבנה בעמל רוחני, בזיעת מאמציו הכנים, להתכנס, לעורר, להקשיב, לדייק, לדרוש ולהתחייב. לא בפרץ של אותנטיות, ולא בזרימה קלילה מזגזגת, אלא במאמץ עקבי, מתמשך, שאיננו פוסק. בעבודה זריזה, חיונית, מתמדת המכוונת לבנות בניין מוצק, יציב ומפותח. הוא יפעל ויעבוד מתוך חיפוש פנימי קבוע אחר אור האמת והטוב, בכל לבבו, ובכל נפשו, ובכל מאודו. 'ולעבדו בכל לבככם'.
ובזה האדם אדם.
שאלות למחשבה ודיון:
האם ניתן באמת לצעוד בביטחון על בסיס נטיותינו הפנימיות, ללא עוגנים חיצוניים?
האם יש תפקיד בכל זאת גם לבנינים החיצוניים- הורים, מחנכים, והתורה עצמה- בתהליך הבנייה העצמאי? כיצד משלבים בנינים כאלה מבלי להסתכן ב'שפניוּת'.
