פרשת נשא - על שלושה נזירים

מהי מקומה של הנזירות בתורה? במקום אחר טענתי שהנזירות באה בעיקר כדרך של תיקון האדם, ובדרך כלל לזמן קצוב, ולא לעולם. אמנם, כאשר אנו מתבוננים במקרא, ומחפשים אישים שנהגו בנזירות, נתקשה מאוד בדבר. הנזיר המפורסם ביותר היה כמובן שמשון. האם ישנם נזירים אחרים שאנו מכירים אותם ואת סיפור חייהם, על מנת שנוכל לעמוד ביתר העמקה על טיבה של הנזירות?

לדעת ר' נהוראי שמואל הנביא היה נזיר. כך שנינו במשנה:

נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי שנאמר (שמואל א' א') ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון (שופטים י"ג) 'ומורה' ונאמר בשמואל 'ומורה' מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם. אמר לו רבי נהוראי והלא כבר נאמר (שמואל א' ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני' - שכבר היה עליו מורה של בשר ודם (מסכת נזיר פרק ט משנה ה).

לפי ר' יהודה הנשיא גם אבשלום בן דוד היה נזיר:

דתניא, רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר: +שמואל ב' טו+ ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון (בבלי נזיר ד, ב).

אין ספק שקיים פער עצום בין שתי הדמויות הללו, וקו דמיון ברור בין שמשון לאבשלום. ואף על פי כן יתכן שיש בכולם מן המשותף בהקשר זה. מה המשותף בין אבשלום ושמשון? אבשלום ושמשון ניחנו בפיזיות רבה. שמשון בכוחו הרב ואבשלום ביופיו:

וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם (שמואל ב, יד, כה).

בכח וביופי אין כל רע כמובן, ולהפך יש בזה מעלה מסוימת. אבל בתכונות אלו יש מן הנסיון, לאלה שניחנו בהן; האם ימשכו אחרי כוחם הגופני יתר על המידה? האם יביאו תכונות אלו לגאוה? ובעיקר, האם ישכחו את יעודו המרכזי של האדם שהוא בתחום הרוח ולא בחומר?

מבחינה זו, היין היא הדוגמא הקלאסית לנסיון שכזה. 'יין ישמח לבב אנוש' מחד, אך שיכרות פוגמת קשות בכושר השיפוט של האדם, ובגבולות ההתנהגות שהוא צריך להציב לעצמו, וזה עלול למנוע ממנו את קיומה של כל התורה כולה, שדורשת מהאדם בכל רגע ורגע שיקול דעת וכושר הבחנה בין טוב לרע. זו הסיבה שאחד הדברים המרכזיים המאפיינים את הנזיר, זו ההתנזרות מן היין. אבל התנזרות זו היא מוחלטת, כיון שהיא באה לתיקון של האדם שנטה יותר מידי אחר תאוות החומר. לכן הנזירות בישראל היא זמנית בדרך כלל, כדי שהאדם יתקן, ואז יחזור אל דרך האמצע בה האדם נהנה מן העולם הזה, אך אינו נמשך יתר על המידה לזה.

לפיכך דווקא שמשון ואבשלום היו צריכים להיות נזירים על מנת לאזן את התכונות הפיזיות שניחנו בהם.

ומה הקשר של שמואל לרעיון זה? הרי שמואל היה רחוק כל כך, מהליכה אחר החומר? שמואל הרי מעיד על עצמו בערוב ימיו שהוא נקי לחלוטין מכל רבב (והעם מאשר זאת באוזניו):אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם (שמואל א, יב, ג).

אלא, שצריך לראות את הקדשתו של שמואל כנזיר על הרקע של השחיתות שהייתה במשכן ה' באותם הימים:

וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'. . . וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

חנה מציבה אלטרנטיבה להנהגה הקיימת. לא עוד מנהיג שלוקח לעצמו אלא להפך, מנהיג שדורש בראש ובראשונה את טובת הכלל. הנזירות אצל שמואל באה איפוא כמשקל נגד לקלקול ההנהגה אבל עדיין זה בא רק כתיקון ולא כמצב של קבע בישראל.

שבת שלום – הרב דוד