האבנט - מהלכה למנהג חסידי
תנועת החסידות לא חידשה דבר מעצמה אלא הדגישה כללים שכבר היו קיימים ע"י העלתם לראש סדר העדיפויות הדתי. דבר דומה מסופר על הלל הזקן במסכת שבת: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור."
כוונתו של הלל הייתה העלאת כלל זה לראש סדר העדיפויות, וזה מתבטא בכך שכל דבר הנראה סותר כנראה שלא הובן נכון או שאינו נכון, ושכל התורה צריכה להביא לכך.
החסידות הנהיגה מנהגים שתפקידם לכוון אותנו אל המטרה אותה רצתה התורה שנשיג. מה שקרה הוא שהמציאות שנוצרה גרמה לקושי גדול בכך. דוגמה לכך אנו רואים ב"גארטיל". שינוי הבגדים גרם לכך שלא יהיה צורך לחגור לתפילה מבחינה הלכתית ואז נוצר מצב שהאדם לא צריך הכנה עצמית לתפילה מבחינה פיזית משום שהוא כבר לבוש היטב ולכן אינו מכין עצמו מבחינה רוחנית שהיא עצם התפילה.
ה"גארטיל" מצד אחד הוא דין מפורש בתלמוד ובפסיקת השו"ע ומצד שני הפסיקו לנהוג בו משום שהשתנה הלבוש, באה החסידות וחידשה אותו משום מהותו שהיא הכנה פיזית ורוחנית לתפילה שהופסקה בעקבות שינוי הלבוש. בלי הכנות אלו נהייתה התפילה כ"מצוות אנשים מלומדה" וכדי שנדע, נבין ונפנים באמת לפני מי אנו עומדים אנחנו צריכים תזכורת,הכנה וכיוון ולכן באה החסידות וחידשה הלכה ישנה שתוקפה המהותי נצרך ביותר.
ה"גארטיל" כהכנה לתפילה ולמצווה
בפרק זה נעסוק בחשיבות ה"הכנה" מהותה מטרתה ומקור לימודה.
חיוב ההכנה לתפילה נלמד מהפסוק בעמוס "לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" מפשט הפסוק נלמד הצורך להתכונן לבואו של הקב"ה כלומר הצורך לחזור בתשובה מכל חטאי האדם בהם נמנים בפרק עשית הון בעושק , ריבוי בהקרבת קורבנות וריבוי פשע.
הגמרא דורשת את הפסוק כחובה על כל אדם להכין את עצמו לפגישה עם הקב"ה בתפילה. בלעדי הכנה זו אסור לאדם להתפלל.
ההכנה והכוונה הם מאותו שורש כ.ו.ן .
הגדרותיהם במילון הן:
הכנה -הכשרת עצמו למטרה ידועה.
כוונה -רצון , מגמה לעשות דבר מה.
ההכנה היא ההגשמה המעשית של הרצון (הכוונה) כלומר מטרת שניהם היא לתת כיוון למעשה , ההכנה במובן הגשמי והכוונה במובן הרוחני. לדוגמא:
כדי להתפלל תפילת שחרית , במובן הרוחני -צריך כוונה , רצון להתפלל והבנת חשיבות התפילה .
במובן הגשמי - צריך להכין בגדים מכובדים , לכוון שעון ולקום קצת לפני הזמן.
ביחס שצריך להיות בין הכוונה למעשה כלומר בין ההכנה למעשה עצמו עוסק ר' יוסף אלבו ב"ספר העיקרים"
ואלו עיקרי דבריו:
בכל מצווה יש שתי בחינות :
מעשה.
כוונה.
השלמות הנמשך אל המצווה איננו מצד המעשה שהרי ב"נזיר" דנה הגמרא במקרה של זנות תמר ויהודה שממנה יצאו מלכים לעומת זנות זימרי שבגללו נהרגו רבבות מעם ישראל ואומרת "גדולה עבירה לשמה (רש"י- לשם מצווה ) ממצווה שלא לשמה". כלומר, צד השלמות- הדבר שמכווין אל השלמות, הוא הכוונה (וגם ההכנה כנ"ל) ולפי דוגמא זו המעשה עצמו יכול להיות טוב או רע, תלוי בכוונה אע"פ שלנו המעשה יכול להיראות טוב מאוד או רע מאוד בבירור יכול להיות שאנו טועים כמו דוגמא זו של "מעשה הזנות" וכמובן שהשלמות כוללת מעשה + כוונה.לאור זאת מוסברת היטב הגמ' בקידושין "כשנחלקו אם התלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהתלמוד גדול, ופירשו הטעם לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה, והוא מבואר שאחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה שהמעשה שהוא התכלית הוא העקר".
יוצא מדבריו שהמעשה המושלם הוא שילוב של השניים: כוונה ומעשה כשהכוונה היא מצד השלמות המכוונת את מעשה המצווה למטרתו הנכונה, כלומר: התכלית והעיקר הוא המעשה בכוונה הנכונה.
ר' יוסף אלבו ממשיך ומסביר שהכוונה הרצויה היא לעשות את רצון השם שהוא עשית חסד צדקה ומשפט בארץ כמאמר הפסוק בירמיהו "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'":
וכשיצרף אליו המעשה אז יקרא ידיעה ולא קודם לכן, אמר ירמיה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאם ה'. הנה גלה בפירוש כי אין מעלה גדולה לגבור שהוא המלך אלא בעשית המשפט בפעל, ושזה יקרא ידיעה את השם.
עד כאן עמדנו על היחס בין הכוונה/הכנה למעשה עצמו. בעל השו"ת מנחת יצחק מביא אותנו לדון בלבישת הגארטיל כהכנה לתפילה ולמצווה וכך הוא כותב:
והנה ענין החשיבות בזה, מבואר בלבוש, וז"ל, שזה הוא "הכון", כשחגור איזור במתניו, נראה הוא עומד יותר זריז, מאשר בלא חגורה , ויאמר לו חגור מתניך וגו' ואתה תאזור מתניך וגו' כל חגורת מתנים ל' זירוז גבורה הוא, ועל כן אם עושה כן בשביל זירוז למצווה, הוי הידור וחשיבות, ובזה נראה, דאף דאינו מחויב לחגור רק בשעת התפילה כמבואר בש"ע ופוסקים, אבל מכל מקום, אם חוגר עצמו לאיזה מצווה, או הכנה למצווה, אף שאינו מחויב בזה, הוי הידור וחשיבות.
ההכנה שעליה מדבר בעל "הלבוש" היא הזריזות שמעידה על עשיית המצווה ברצון רב ואפילו השתוקקות לקיום רצון השם וזה ההידור והחשיבות הגדולה.
הגמרא בשבת מספרת על ההכנות של חכמים לתפילה המדגישות פנים בה:
רבא בר רב הונא שם אנפילאות חשובות ברגליו - משום כבוד.
רבא היה משליך אדרתו שלא יראה כחשוב אלא כעבד לפני רבו -משום יראה.
רב כהנא כשהיה צער בעולם מוריד אדרתו וחובק עצמו - כאדם המצטער, נזוף.
וכשיש שלום בעולם מתעטף בה -חשיבות כבוד הודיה.
ה"מאירי" בפרושו לשבת כותב:
המתפלל ראוי לעמוד באימה וביראה ובהכנעת הלב ועם כל זה ראוי לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה שנאמר "היכון לקראת אלוקיך ישראל." ובשעת הצרות מ"מ ראוי לו להפליג בהכנעה הרבה כמי שמכיר בעצמו שהוא נזוף.
יוצא מדבריו שההכנה לתפילה נותנת לתפילה את אופייה ומשפיעה על האדם בהתאם.
הכנה בחסידות
החסיד שכל כולו "לפנים משורת הדין" כ"כ משתוקק לקיים את מצוות ה', ולכן הוא נרגש לפני עשיית המצווה שנדרשת כ"להיות בצותא עם הקב"ה "ממש" כביכול, ובזכות הרגשה זו הוא מכין את עצמו היטב לפני המצווה,
זאת כמו כל דבר החביב על האדם המכין אותו בהתרגשות וקפידה . הכנה כזו הייתה יכולה לקחת שעות כגון: "...חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום...".
הגארטיל במובן זה הוא הדבר עצמו כלומר הוא המנהג שכל כולו בא להפנים באדם את ההכנה בכל דרגותיה הרוחניות והמעשיות כמו אומר לו: תבין, תפנים, ותכוון את מעשיך למטרתם וע"י זה תיעשה אתה כלי להפנמת האידיאות האלוקיות באדם ובשפה החסידית: תיעשה מרכבה לשכינה.
לגארטיל משמעויות רבות ושונות: הידור בלבוש,זריזות למצווה, זכר לאבנט הכהן,יצירת הפרדה בין הלב והערווה, כמשל לדביקות עם ישראל בקב"ה ועוד. בנוסף, מכין ה"גארטיל" את האדם ומכוון אותו לקראת עשיית המצווה או בתפילת "שמונה עשרה" לקראת עמידה לפני הקב"ה בצורה הטהורה והמזוככת ביותר.
