שמן זית זך - על סגולת ישראל בשלוש מערכות

"שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד"

עיון בשמות רבה: סגולת ישראל בשלוש מערכות

המצוה הראשונה בפרשת תצוה היא העלאת נר תמיד בשמן זית זך – הנר שהיה לפי חז"ל במרכז המנורה ודולק היה תמיד בנס.

מדוע יש להדליק דווקא בשמן זית? על כך נחלקו חז"ל במדרש[1]:

ואתה תצוה הה"ד (ירמיה יא) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה שנאמר (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע, תאנה שנאמר (הושע ט) כבכורה בתאנה בראשיתה... ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר? אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן - כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה, והקב"ה עונה להם.

הדעה הראשונה מפתיעה. אם ציפינו להשוואה נעלה ומרוממת, המדרש בא וטופח על פנינו, ומשווה את עם ישראל לזית מבחינת התהליך שהוא עובר במציאות, עד להוצאת השמן. וכפי שהזית זוקק חביטה טחינה וכו' בכדי להוציא ממנו שמן, כך ישראל זוקקים יסורים רבים (שבאים לפי המדרש על ידי הגויים) בכדי שייצא מהם משהו[2].

ד"א מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד - כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים שנאמר (דברים ז) ולא תתחתן בם, ד"א כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן - כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים שנאמר (שם /דברים/ כח) ונתנך ה' א-להיך עליון, הוי זית רענן יפה פרי תואר.

הדרשה השנייה לוקחת אותנו לכיוון אחר לחלוטין – כאן הגויים לא חובטים בישראל אלא אדרבה, ישראל נמצאים מעליהם, או לפחות נפרדים מהם.

בחלק הראשון של הדרשה ישראל נמשלים לשמן בכך שכשם שהוא לא מתערבב בגויים, כך ישראל נפרדים מהם. אלא שהפסוק המובא בהקשר זה איננו תיאור מצב, אלא ציווי – "ולא תתחתן בם". ובכל זאת, נראה שהוא מייצג ברמה כלשהי מציאות של הפרדה טבעית.

החלק השני, לעומת זאת, לא רק מפריד את ישראל מהאומות, אלא אף שם את ישראל, כשמן הצף מעל המשקין, מעליהם. אולם, מצד שני כאן ברור שזה לא דבר טבעי אלא תלוי בישראל: "כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים"[3].

ואכן הדבר מפורש בתחילת הפסוק שהמשכו מובא במדרש[4]:

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

הדעה השלישית והאחרונה במדרש אומרת:

ד"א זית רענן הה"ד (תהלים מח) יפה נוף משוש כל הארץ, מהו יפה נוף? לשון יוני קורין לכלה נמפי, משוש כל הארץ - שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים. למה? שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק... לכך נאמר זית רענן יפה פרי תואר, כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם שנאמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך, לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל באמונתם, לכךאמר הקב"ה למשה ויקחו אליך שמן זית זך.

כאן כבר אין השוואה בין ישראל לאומות, אלא יש עלייה נוספת בדרגה – ישראל (שמיוצגים ע"י בית המקדש) מאירים לעולם כשם שהשמן יוצר אור יפה ומאיר. יש כאן הצצה לאחרית הימים: "והלכו גויים לאורך".

ניתן באופן כללי למצוא שני כיוונים במדרש, אחד "מחמיר" יותר, ומושך לכיוון האחריות של ישראל והתלות שלהם במעשיהם (חלק א, החלק השני של חלק ב) והשני מושך יותר לגדולתם של ישראל, הפרדתם מהגויים והאור הטמון בהם. (שני צדדים של אותה מטבע)

שורשם של שני החלקים נמצא בהקשר של הפסוק מירמיהו עליו המדרש נבנה[5]:

"זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך"

ונשאלת השאלה – כיצד הצליחו חז"ל מתוך פסוק יפהפה זה להגיע להשוואות קשות כמו זו שבחלק הראשון של המדרש? התשובה לכך נמצאת בהקשר הרחב יותר של הפסוק, שמשנה את הקשרו לחלוטין:

(טו) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי:

(טז) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְקֹוָק שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו:

(יז) וַיקֹוָק צְ-בָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה בִּגְלַל רָעַת בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם לְהַכְעִסֵנִי לְקַטֵּר לַבָּעַל:

הפסוק המובא במדרשנו איננו תיאור עכשווי של ישראל, אלא אדרבה, תיאור עבר שלו. פעם קרא ה' לך – ישראל, "זית רענן יפה פרי תאר". עכשיו – לא רק שהעץ נשרף ע"י אויביך, אלא אף אני, הקב"ה, זה שנטע אותך, דיברתי עליך רעה, ונתתי יד לכך. עכשיו אין לך כבר מקום בביתי[6].

כשמבינים דבר זה, ניתן להבין מנין הגיע הפירוש של חז"ל לדמיון לזית: אלו בדיוק אותם גויים ששורפים את העץ, שמבטשים את ישראל, כדי שבסוף ייצא מהם שמן. ומצד שני – החלקים האחרים של הדרשה רואים את הזית הרענן עצמו, כמשהו עצמי הקיים בישראל, או כתפקיד לאחרית הימים, משהו שדווקא בגללו צריך את הזיכוך הזה.

הסתכלות על שלושת החלקים הללו מציגה לנו שלושה היבטים בסגולת ישראל, כמעט כרונולוגיים, שלושתם עוברים דרך יחס כלשהו לאומות העולם: הראשון הוא הזיכוך שישראל עוברים ע"י אומות העולם. השני הוא ההבנה של היחס הבסיסי שיש לישראל כלפי אומות העולם (נפרדים / נעלים מעליהם (כשעושים רצון ה')), והשלישי הוא התכלית של כל זה – והלכו גויים לאורך.

לבסוף – מעניין שכל מה שאמרנו קשור באופן יסודי גם למצווה עצמה של העלאת נר תמיד. כך הגמרא בשבת[7]:

מתיב רב ששת: +ויקרא כ"ד+ מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

וכך ברבינו בחיי:

תמיד. שלא תשאר המנורה בלא נר. או יאמר: נר שהוא תמידי, וירמוז לנר מערבי שהוא עיקר כל הנרות, שכל הנרות פונות כנגדו והוא היה פונה כלפי שכינה שהיא המדה העשירית, וזהו לשון "תמיד", והבן זה.

נר התמיד ביטא את השכינה השורה תמיד בישראל, ומצד שני – גם כאן אומרת הגמרא: "עדות לבאי עולם".

_____________________________________________________-

[1] שמות רבה פרשה לו

[2] כמובן שהגבול כאן בין הלכתחיליות והדיעבדיות של התהליך מעומעם – "ואח"כ עושין תשובה", ברור שאם היו מתעוררים מעצמם כל זה לא היה נזקק. ועדיין – נראה שמציאותית הדבר מחוייב ברמה כלשהי.

[3] אפשר, אם ממש רוצים, לקשר מחלוקת זו למחלוקת כמו זו של ריה"ל והרמב"ם, אך אין הדברים נהירים לגמרי.

[4] דברים כח, א

[5] ירמיהו יא, טז

[6] חלקו הראשון של הפרק מדבר על הציווי שקיבל ירמיהו בימי יאשיהו להשביע את יהודה בקיום הברית עם הקב"ה, כמה עשרות שנים בודדות לפני חורבן הבית. הפסוקים שלנו מדברים כבר על הפרתה. "ביתי" הוא בית המקדש.

[7] שבת כב: