משלוח מנות- 'תחת פלפול יגיע לקח טוב'

הרב ישראל סמט

‏[1]

משלוח מנות איש לרעהו

מצוות משלוח מנות היא חלק מההיפוך המאפיין את פורים. המן תיאר את עם ישראל כעם מפוזר ומפורד. מצוות משלוח המנות באה כניגוד לדבריו ליצור אחדות ואחווה בישראל[2]. משלוח מנות 'איש לרעהו', היווה גם מראה לטיב יחסי האנוש בקהילה היהודית. משלוח המנות בין חכמים, סימל את טיב היחסים ביניהם, ואת דעותיהם בשאלות יסוד הקשורות לתורה.

על משלוחי המנות ששלחו האמוראים זה לזה מספרת הגמרא בפרק הראשון במסכת מגילה[3]:

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. הדר שלח ליה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין. שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו.

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא, אמר ליה אביי: השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי: השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא. אמר אביי: כי נפקי מבי מר הוה שבענא כימטאי להתם קריבו לי שיתין צעי דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי' ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע, אי נמי רווחא לבסימא שכיח.

תרגום חופשי:

רבי יהודה נשיאה שלח לו לרבי אושעיא ירך של עגל משולש ונאד יין. שלח לו: קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל משולש ושלושה נאדת יין. שלח לו: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו.

רבה שלח למרי בר מר ביד אביי מלא השק תמרים, וכוס מלאה של קמח מתוק משעורה קלויה. אמר לו אביי: עכשיו יאמר מרי, כשאיכר הופך למלך, הסל נשאר על צוארו. מרי חזר ושלח לרבה מלא השק זנגויל, וכוס מלאה פלפל ארוך. אמר אביי: עכשיו יאמר אדוני (רבה) אני שלחתי לו מאכלים מתוקים והוא שלח לי חריפים! אמר אביי: כשיצאתי מבית אדוני הייתי שבע, כשהגעתי לשם (לבית מרי) הגישו לי שישים קערות של שישים מיני קדירה, ואכלתי בהם שבעים מנות, ולמנה האחרונה קראו 'צלי קידר', ורציתי לאכול גם את הקערה. אמר אביי: זהו שאומרות הבריות: העני רעב ואינו יודע. או גם: למאכל מתוק נשאר מקום!

ראשונים ואחרונים שעסקו בסוגיה זו, נחלקו בשאלות ההלכתיות הנובעות ממנה כגון:

• האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות ומתנות לאביונים בנתינה אחת?

• האם ערכו של משלוח המנות נמדד לפי כבודו של הנותן (כדעת החיי אדם) או של המקבל?

אולם מעבר לשאלות ההלכתיות העולות ממנה, הסוגיה עשירה בפרטים הדורשים הסבר.

• מה עומד מאחורי חילופי המנות התמוהים בין רבה לבין מרי בר מר?

• מה פשר הערותיו[4] של אביי?

• מה כוונת אביי בביטויים שאמר על עצמו?

בשני המעשים המובאים בסוגיה, ניכר שמשלוחי המנות נושאים משמעות שמעבר למשלוח עצמו. ר' אושעיא ואביי, במעשים המסופרים עליהם, פרשו את משמעותם של משלוחי המנות אותם קיבלו או העבירו.

המעשים המסופרים על משלוחי מנות, מספרים על מתחים שמשלוח המנות עלול ליצור. בשני המעשים מתפרשים משלוחי המנות כלא מכובדים דיים, או סתם כלא מתאימים.

בהמשך הדברים נראה, שהעמקה בסוגיית משלוח מנות ובפרטיה, מגלה אוצרות טמונים על סודו של חג הפורים ועל מהות תורה שבעל פה.

אסתר ברוח הקדש נאמרה

רמז למשמעות סוגייתנו מצוי בסוגיה הקודמת לה (ז' ע"א), בבריתא שמחפשת מקור לקדושתה של המגילה:

תניא- רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ויאמר המן בלבו" (אסתר ו'). רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (אסתר ב'). רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ויודע הדבר למרדכי" (אסתר ב'). רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט'). אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר "קימו וקבלו" - קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, דלית ליה פירכא דרבי אליעזר - סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתיה דנפשיה קאמר דרבי עקיבא - דלמא כרבי אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו (כאמו) והא דרבי מאיר - דלמא כרבי חייא בר אבא, דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו (ורק מרדכי הבין את שפתם) והא דרבי יוסי בן דורמסקית - דלמא פריסתקי שדור (שלחו הודעות) דשמואל - ודאי לית ליה פירכא! אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי - טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי (ממלא סל דלעות)...

בבריתא מובאות עמדותיהם של ארבעה תנאים שמוכיחים מתוך המגילה, שהיא נכתבה ברוח הקודש. דרך ההוכחה מבוססת על פרטי מידע שכותב המגילה לא היה יכול לדעת ללא רוח הקודש.[5]

על הוכחות התנאים הוסיפה הגמרא את זו של האמורא שמואל. הוא פתח את דבריו באמירה שאילו היה נוכח בדיון שבין התנאים, היתה הוכחתו שלו טובה משל כולם.[6] בהמשך הסוגיא הראה רבא שדברי כל התנאים ניתנים להפרכה, וקבע שרק דברי שמואל אינם ניתנים להפרכה. הגמרא הוסיפה תגובה מפתיעה של תלמידו של רבא, רבינא, ש'חילק ציונים' וסיכם את הדיון במשל: עדיף פלפל אחד חריף מסלסלה של דלועים. כלומר: דברי שמואל החריפים עדיפים מכל דברי התנאים חסרי החריפות.

אך יש לתמוה: כיצד היה שמואל האמורא בטוח כל כך בצדקתו כנגד כל דברי התנאים?

בניגוד לשאר התנאים, שהוכיחו את קדושת המגילה מעובדות שנכתבו בה, הוכחת שמואל מבוססת על מדרש שהוציא פסוק מידי פשוטו. פשט הפסוק 'קיימו וקיבלו' עוסק בקבלת ישראל את חג הפורים, ואילו שמואל הוכיח ממדרשו: קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. מניין לו לשמואל שבשמים קיבלו?[7] נמצא שדווקא דברי התנאים יכולים להתקבל כהוכחה (שאפשר לדון בה ואף להפריך אותה), ואילו דרשת שמואל שאינה ניתנת להפרכה, נראית לא מוכחת.

גם על דברי רבינא יש לתהות, מה הוסיף על מה שנאמר לפניו? מדוע צריכה היתה הסוגיה להביא את הבעת קורת הרוח שלו מדברי שמואל?

פלפלת בחכמה

ראינו עד כאן ששתי הסוגיות הסמוכות דורשות הסבר. יש להסביר את ההגיון שבדברי שמואל, ואת משמעותם של הסיפורים על משלוחי המנות.

רמז אפשרי למשמעותן של הסוגיות אפשר למצוא בחוט המקשר ביניהן: הפלפל. האם לפרט שנראה זניח בסוגיה, יכולה להיות משמעות?

כשעצם מסויים מופיע בשתי סוגיות סמוכות, סביר שיש לכך משמעות. לא במקרה נזדמנו להם שני פלפלים, של שמואל ושל רב מרי, בשתי סוגיות עוקבות. נצביע על קשר בין הפלפל, לבין מלה דומה לו, הפלפול.[8] הקשר בין הפלפל לפלפול, יזרע אור חדש על הסוגיות.

והנה, אנו מוצאים כי הדמויות הפועלות בסוגיה הן מן החריפות והמפולפלות בתלמוד:

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף. רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים, שלחו לתמן: איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה. . . אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא, אמרי: כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך. (הוריות יד.)

לומדי התורה נמשלו להרים. (הר) 'סיני' הוא הלמדן הנשען על המסורת וידיעתה המדוייקת. הוא יודע כביכול את כל מה שניתן בסיני. לעומתו 'עוקר הרים' הוא החריף והעמקן. הוא חודר לתוך הדברים של התורה ומעמידם על מקומם, עד שנראה כמי שעקר הר ממקום למקום.[9] לתואר זה זכה רבה.

אביי הוכתר כמי שלא ניתן להפריך את דבריו יותר מכל חבריו (בדומה לשמואל בסוגייתנו, שעליו אמר רבא שלא ניתן להפריך את דבריו). כידוע, גדל אביי בביתו של רבה, ומסתבר שהיה חריף מכל חבריו.

אם כן, אביי ורבה, שהם עיקרה של סוגייתנו, חריפים הם. מקור תורתם הוא האמורא שמואל, מייסד שיטתה של ישיבת פומבדיתא, מחצבת החריפות הבבלית.[10] לא בכדי הלכה כשמואל בממונות, סוגיות חריפות ומורכבות.

מרי בר מר שאליו שלח רבה משלוח מנות, דרש על גודלה של התורה[11] ובמדרש אחר הוא מונה שלושה שראו את התורה כולה.[12] ממקורות אלה משתמע שמרי בר מר היה בקיא או לפחות העריך את הבקיאות.

מדוע קשור הפלפל לפלפול? הפלפל אינו מזון של ממש. אין הוא ממלא את הפה ואינו משביע. אך טוב הוא לריח הפה (שבת צ' ע"א ועוד). בהעברה לעולם הלימודי, מטרת הלמדן החריף היא לנקות את הסברא מסיגיה, ליישר ולצרף את המושג ההלכתי ולהעמידו על עיקרו. כנגד גישת הפלפול, עומדת הגישה מרובת המזונות, בה פי הלומד מלא מזן אל זן. גישה זו אינה עוסקת בטיהור הפה בחריפות הפלפל, אלא במילויו במזונות 'מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים' (תהל' יט,יא).

מעתה אמור – הפלפל בסוגייתנו מסמל דרך בלימוד התורה.

רבה שלח למרי תמרים וקמח מתוקים. אביי, אולי מתוך דבקותו הרבה בדרך רבו רבה, ציפה מראש הישיבה החריף לשלוח מנה חריפה ולא מתוקה. ממרי בר מר ציפה אביי שישיב במשלוח מתוק המבטא את דרכו שלו. אביי לא הבין את מה שרבה ומרי הבינו היטב – משלוח המנות נועד להתאים למקבל ולא לנותן. על כן שלח רבה למרי בר מר משלוח מתוק, כמידתו בתורה של מרי, ומרי מתוך הערכה לעוקר ההרים, החזיר לו בפלפל, הראוי למידתו של רבה המקבל. בדרך זו ביטאו שני החכמים את הערכתם זה לזה[13].

נמצא כי בסוגייתנו משלוח המנות מייצג את היחס בין אסכולות הלימוד, הפלפול החריף מייצג את שיטת רבה, והמתיקות מייצגת את שיטת מרי בר מר.

מתיקות התורה

בשלב זה, מתארת הסוגיה את הפתעתו הגדולה של אביי ממה שראה בבית מרי. אביי גדל בביתו של רבה עוקר ההרים, פילפל בלמדנות, וטיהר את הסברות מסיגיהן. אביי העיד על עצמו כי כשיצא מממלכת החריפים, מביתו של רבה, היה שבע. אולם כאשר הגיע לביתו של מרי, למקום שכולו ממתקים, אכל לא פחות משישים מיני תבשילים.[14] אחר כך, תמה על עצמו איך אדם שבע אוכל כל כך הרבה?

הסוגיה מעלה בפי אביי שתי הצעות להסבר התופעה. האפשרות הראשונה היא שלא ידע כלל כמה הוא רעב. העני מתרגל לרעב מתמיד, ומפסיק לחוש בו. אביי שהיה יתום, גדל בבית דודו רבה, שהיה בית עני (מו"ק כח' ע"א). בדומה לעוני שבפועל, גם ברובד המהותי – אביי החריף גילה שהיה רעב לעושר שמצא בבית רב מרי.

הסבר נוסף בפי אביי הוא, שלא הרעב הוא שגרם לו להנות מהמתיקות בבית מרי. שבע היה, אבל בבטנו של השבע יש מקום גם לדבר מתוק. ובמישור לימוד התורה - אביי הבין שיש צורך ומקום למתיקותה של תורה, ל'סיני', אם מפני חסרונו של הפלפול, ואם מפני שיש מקום לשניהם.

יתכן שההבנה שנתחדשה אצל אביי, מסמלת את יכלתו לקבל תורה מרב יוסף חברו של רבה, שהיה מצויין בבקיאותו הרבה. בתחילה ייצג אביי את עמדותיו של כל אחד מהשולחים בידו. לא יתכן, חשב, שרבה ישלח משלוח מתוק, ומרי חריף. כשחשב על שארע לו, הבין שגם החריף נצרך למתיקות, ומי שתורתו מתוקה, נצרך גם לחריפות.

בפורים מתכנסים כל היהודים. רבה ביטא הערכה ללימודו של מרי בר מר, והאחרון השיב בביטוי הערכה לדרך לימודו של רבה. אביי שבתחילה לא הבין את צורת הדו-שיח, הבין מתוך הרעב שחווה בעצמו, על בשרו שלו, את הצורך בהשלמה המתוקה.

פלפול המגילה

בארנו את משמעות הפלפל ששלח מרי, נחזור לפלפל השני – שמואל, שהוזכר בסוגיה לעיל.

מה מייחד את הוכחת שמואל משאר הוכחות התנאים לכך שהמגילה נכתבה ברוח הקודש? מה מהותי בסברתו, עד כדי כך שהאמוראים סברו שאינה ניתנת להפרכה?

התנאים עמלו למצוא ראיה לרוח הקודש שבמגילה מתוך הכתוב בה. שמואל, לעומתם, ניגש לנושא מכיוון אחר לחלוטין.

טיעונו של שמואל אינו נובע מניתוח הכתוב במגילה. אדרבא, הוא מכניס משמעות חדשה למגילה.

שמואל דרש על 'קימו וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה. כאמור, דברים אלה מוקשים. מניין ידע שמואל שכך קיימו למעלה?

מסתבר ששמואל השתמש במציאות ההסטורית, בעובדה שחג הפורים התקבל בישראל ולא בטל, על אף שהמועדים שבמגילת תענית בטלו. עובדה זו מוכיחה שחג הפורים הוא לרצון לפני ה', ש'קימו למעלה'. סמכותה של המגילה וגם רוח הקודש שבה, נובעות מכך שישראל קיבלוה, ובשמים הסכימו על ידיהם. רוח הקודש, מצויה איפוא בתורה שבעל פה, ובשמים מקיימים ומסכימים. קבלת המגילה על ידי ישראל וקיומה למעלה, הם הדגם לדרך פעולתה של תורה שבעל פה. חכמים דנים על הארץ, והקב"ה חוזר על דבריהם במתיבתא דרקיעא.[15] ישראל מקבלים, ובשמים מסכימים ונמצאת רוח הקודש על ישראל.

באופן אבסורדי, עצם העובדה ששמואל אינו נצרך להוכחה, היא ההוכחה הגדולה לתקפותה של תורה שבעל פה. אין היא צריכה חותם של מלך כדי להוכיח את אמיתותה (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ד). הדלועים שבדברי רבינא, שיש בהם מתיקות, הם הוכחות התנאים, הבאים להוכיח 'מלמעלה' – מתוך הכתוב והנמסר במגילה. הוכחת שמואל בנויה על פלפול, על סברא 'מלמטה'. עם זאת, שמואל אינו מוותר על תורה מלמעלה. נכון הוא שקבלו למטה, אך יש עדיין צורך גם בקיום של מעלה, ברוח הקודש. כך מחבר שמואל בפלפולו, את תורת האדם עם תורת ה'. המשך הסוגיה מציע גירסה שונה במקצת של חיבור סיני ועוקר הרים. המפולפל החריף רבה, מחובר לתורתו של הבקי – רב מרי. אצל אביי אפשר אולי לראות חיבור אחר: לימוד מחריף ומבקי כאחד, המאפשר לאביי להכיל בתוכו את שתי הגישות.

פלפלים מתוקים

דרך עיוננו בפלפל, נתבארו הקשיים בשתי הסוגיות שעסקנו בהן. משלוחי המנות של החכמים, כמו גם הדיון בשאלת רוח הקודש שבמגילת אסתר, הופכים שניהם להיות דיון בשאלת מקורה של תורה שבעל פה ומשמעותה. שתי גישות שונות לעולמה של תורה נפגשות בפורים – חריפות הפלפול הבבלי, המיוסד על הסברה האנושית, פוגשת במשלוח המנות את מתיקותו של בית המדרש שעיקרו מסורת ובקיאות, שמדגיש את הצד השמימי של נתינת התורה. התורה הנלמדת מחג הפורים מכנסת את אלו ואלו לסל אחד.

---

[1] השיעור סוכם על ידי תלמידים. הכותרת לקוחה מפיוט ר"א הקליר לחג הפורים. על משמעותה, ר' אברהם אליהו קפלן, "על עריכת פירוש לתלמוד הבבלי", הותקן על ידי אליהו סולוביצ'יק ויואל קטן, (על פי מה שנדפס ב'ישורון', ברלין תרפ"ד), בהוצאת 'בית הועד' ירושלים תשס"ג. הערה 33. [2] "הפך איש צר ואויב, לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר". מתוך מנות הלוי לר' שלמה אלקבץ, על פרק ט פסוק יט, הוצאת זכרון יעקב מנחם, ירושלים תשס"ח, עמ' שעט. [3] דף ז ע"א, לפי גירסת הריטב"א. [4] הציניות משהו ... עי' מהרש"א. [5] מלבד דברי ר' מאיר שהוכיח שלמרדכי עצמו היתה רוח הקודש. ר' דברי הטורי אבן: ק"ל מאי ראי' היא זו על המגילה שנאמר' ברוח הקודש דאפילו לא נאמרה ברוח הקודש מ"מ כותב הספר מספר לנו מה שנתגלה למרדכי ברוח הקודש. בספרי האחרונים נאמרו מספר תשובות על קושייתו. [6] בפירוש 'חברותא' (עורך: הרב יעקב שולביץ, ראש המערכת: הרב יהודה לייב גרטנר) ביאר בשם 'שפתי חכמים', בדרך ענווה: "בדווקא קאמר שמואל: "אי הואי התם", דאז אי הוה להו מילתא להשיב על דברי - היו משיבין, והיו מראין לי שטעיתי, והייתי חוזר מדברי. אבל השתא, שאין התנאים כאן לפני, לא אוכל לומר דבר זה, דמסתפינא דלמא טועה אני, ואין מי שישיב על טעותי." אמנם אין זו משמעות דבריו של שמואל, שסבור שדבריו עדיפים ואף רבא מחזק את הטענה שדברי שמואל עדיפים. [7] כשאלת הסוגיה בבבלי מכות כג,א: מאן סליק לעילא ואתא ואמר?! – מי הוא שעלה למעלה ובא ואמר? [8] אין זה מוסכם ששתי המילים קשורות זו לזו מבחינה מקורן. ר' קפלן הנ"ל, בהערות 37-35. אבל הדבר אינו גורע מהקשר שקושרת הסוגיה ביניהן. [9] ר' בנספח למאמרי 'מחבבין זה את זה', בתוך אסופות ה', בהוצאת ישיבת אהבת ישראל, נתיבות, תשע"ו, עמ' 210-212. [10] ר' למשל ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשט"ו, עמ' רסא. [11] בבלי עירובין כא,א. [12] בראשית רבתי מהדורת אלבק, הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים ת"ש, עמ' 43. [13]עי' שפת אמת לפורים תרס"א ד"ה וכל כחו. השפת אמת עמד על כך שהמתוק והחריף בסוגיה מבטאים סוגים של גדולה בתורה. בפוסקים מופיע דיון האם אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות במשלוח דברי תורה. פרשנותנו את הסוגיה מצביעה על מקור אפשרי לדיון זה. [14] המספר 'שישים' משמעו הרבה. ר' תורת חיים בבא מציעא פד, ב: "הכי אורחא דש"ס כל היכא דבעי למינקט מספר גדול נקט שיתין". [15] ב"מ פו,א; גיטין ו,ב; חגיגה טו,ב.